ביאור שטיינזלץ על פסחים ח׳

1 מפני שאור הנר יפה לבדיקה, ואף על פי שאין ראיה לדבר — זכר לדבר, שנאמר "שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם" שמות יב, יט, ואומר "ויחפש בגדול החל ובקטן כלה וימצא הגביע באמתחת בנימין" בראשית מד, יב, ואומר "בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות" צפניה א, יב, ואומר: "נר ה' נשמת אדם חפש כל חדרי בטן" משלי כ, כז.

2 ושואלים: האי זה אור החמה שאסרנו לבדוק בו היכי דמי כיצד הוא בדיוק? אי נימא אם תאמר שהיה בחצר, האמר הרי אמר כבר רבא: חצר אינה צריכה בדיקה, מפני שהעורבין ושאר עופות בר מצויין שם, ובודאי אכלו את כל החמץ שבחצר. אלא תאמר שהיה הדבר באכסדרה מרפסת פתוחה שיש לה גג שאין העורבים נכנסים לשם, והאמר הרי אמר רבא: אכסדרה לאורה נבדקת, שאינה צריכה נר, ודי באור שיש בה!

3 ומשיבים: לא צריכא נצרכה אלא לארובה חלון המצוי בחדר. ושואלים: ודהיכא ושל היכן? בבדיקת איזה מקום מדובר? אי לבהדי אם שכנגד ארובה — היינו הרי זה כמו אכסדרה, שאור החמה מרובה בה ומספיק לבדיקה. אלא הכוונה לצדדין של החדר, שאין לסמוך על אור החמה הבא מן הארובה אלא יש להביא נר ולבדוק.

4 ועוד שואלים: ואבוקה לא, האם אין אורה מספיק כדי לבדוק בה? והאמר והרי אמר רבא: מאי דכתיב מהו שנאמר "ונגה כאור תהיה קרנים מידו לו ושם חביון עזה" חבקוק ג, ד ופירשו שהקדוש ברוך הוא מעניק קרני הוד "קרנים מידו לו" לצדיקים לעתיד לבוא, משל למה צדיקים דומין בפני שכינה — כנר בפני האבוקה. ומכאן ראיה לעניננו שאור האבוקה רב ועדיף מאור הנר! וכן אמר רבא: אבוקה להבדלה כאשר מברך על המאורות מצוה מן המובחר, משמע שאור האבוקה מאיר ביותר!

5 אמר רב נחמן בר יצחק: לא משום שאבוקה אינה מאירה דיה, אלא הטעם הוא כי זה הנר — יכול להכניסו לחורין ולסדקין מפני שהוא קטן, וזה האבוקה — אינו יכול להכניסו לחורין ולסדקין מפני גודלה. רב זביד אמר טעם אחר: זה הנר — אורו לפניו ואין האש מאירה אחורנית, וזה האבוקה — אורו נמשך לאחריו, ובמקום להאיר במקום הבדיקה שלפניו היא מטילה אורה על הבודק עצמו. רב פפא אמר: הטעם הוא, האי זה באבוקה — בעית מפחד שמא יגרום לשריפה, והאי וזה בנר — לא בעית מפחד. רבינא אמר: האי זה הנר — משך נהורא נמשך האור ודולק ביציבות, והאי מיקטף וזו האבוקה — איקטופי מקפץ אורה והולך, ואף שאורה גדול משל נר איננו נוח לבדוק בו.

6 א במשנה נאמר ש "כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אינו צריך בדיקה ". ושואלים: "כל מקום" שנאמר כאן, לאתויי מאי להביא, להוסיף, מה על הפרטים שהבאנו? ומשיבים: לאתויי הא דתנו רבנן להביא להוסיף דבר זה ששנו חכמים בברייתא: חורי כתלי הבית העליונים מדי והתחתונים מדי, שאינם נוחים לשימוש, וכן גג היציע גג משופע של בנין נספח לבית, וגג המגדל ארון, ורפת בקר, ולולין לתרנגולים, ומתבן מחסן התבן, ואוצרות יין ואוצרות שמן — אין צריכין בדיקה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: מטה החולקת בתוך הבית ומפסקת בין חלק אחד של הבית לחבירו — צריכה בדיקה שמא יש תחתיה חמץ.

7 ורמינהו ומשליכים, מראים סתירה על ברייתא זו ממקור אחר: חור שבין דירת אדם לדירת חבירו באמצע הכותל — זה בודק עד מקום שידו מגעת, וזה בודק עד מקום שידו מגעת, והשאר מה שבאמצע מבטלו כל אחד בלבו. רבן שמעון בן גמליאל אומר: מטה החולקת בתוך הבית, ועצים ואבנים סדורים תחתיה, ומפסקת — אינה צריכה בדיקה.

8 קשיא קשה מענין מטה על ענין מטה, כי במקום אחד אמר רבן שמעון בן גמליאל שצריכה בדיקה, ובמקום אחר אמר שאינה צריכה, וכן קשיא קשה מחורין על חורין, שקודם אמרנו שאין חורי הבית צריכים בדיקה, ובברייתא אחרונה זו למדנו שצריכים!

9 ומתרצים: מענין חורין על ענין חורין לא קשיא קשה, הא זה שאין צריך בדיקה — בחורים עילאי ובתתאי עליונים ותחתונים שהם גבוהים או נמוכים מכדי שאפשר להשתמש בהם, והא וזה שצריך בדיקה — במיצעי באמצעיים. מענין מטה על ענין מטה לא קשיא קשה, הא זו שצריכה בדיקה — דמידליא שמוגבהת מן הקרקע, הא זו שאינה צריכה — דמיתתאי שנמוכה, שאין שימוש בחלל שתחתיה, ואין לשער שיבואו להניח שם חמץ.

10 ב כיון שהובאה ברייתא זו שואלים: והאמנם אוצרות יין אין צריך בדיקה?! והתניא והרי שנינו בברייתא: אוצרות יין — צריך בדיקה, אוצרות שמן — אין צריך בדיקה! ומשיבים: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים — במסתפק במשתמש ביין שבמחסן. ומקשים: אי הכי אם כך שמדובר באוצר שמשתמש ממנו לאספקה, שמן נמי גם כן יש לחשוש מחמץ!

11 ומשיבים: שמן — יש קבע לאכילה בשיעור מסויים, ויודע אדם לפני האוכל באיזו כמות שמן ישתמש לאכילה זו, והנכנס קודם אכילה ליטול שמן אין חמץ מצוי בידו. ואילו ביין — אין קבע לשתיה ואין לה שיעור ידוע, וייתכן שבאמצע הסעודה יצטרכו ליין נוסף והשמש ייכנס למחסן ופרוסת לחם בידו ליטול משם יין.

12 תני שנה ר' חייא: עשו אוצרות שכר בבבל כאוצרות יין בארץ ישראל, שאם מסתפק מהם צריך לבודקם.

13 אמר רב חסדא: בי בית, מחסן דגים אין צריך בדיקה. ומקשים: והתניא והרי שנינו בברייתא שצריכין בדיקה! ומשיבים: לא קשיא קשה, הא זה — ברברבי בגדולים, הא זה — בזוטרי בקטנים. שבקטנים אינו יודע בדיוק כמה הם, ושמא יצטרך להוסיף ולהביא דגים באמצע הסעודה.

14 אמר רבה בר רב הונא: בי מילחי ובי קירי בית מקום המלח, ובית מקום השעוה לנרות צריך בדיקה, שמא יצטרך להם באמצע הסעודה. אמר רב פפא: בי ציבי ובי תמרי בית העצים ובית התמרים צריך בדיקה מאותו טעם.

15 ג תנא שנינו בתוספתא: אין מחייבין אותו להכניס ידו לחורין ולסדקין לבדוק — מפני הסכנה. ושואלים: מאי מהי סכנה זו שמדובר בה? אי נימא אם תאמר מפני סכנת עקרב העלול להיות בחור — אם כן כי כאשר הוא משתמש בחור זה, היכי איך הוא אישתמש משתמש אם יש בו סכנת עקרב? וחור כזה מן הדין שלא יהיה זקוק כלל לבדיקה! ומשיבים: לא צריכא נצרכה אלא במקרה שנפל החמץ לשם, אבל באמת אין זה מקום לשימוש קבוע.

16 ומקשים: אי אם מדובר בש נפל, למה לי בדיקה? והתנן והרי שנינו במשנה: חמץ שנפלה עליו מפולת — הרי הוא כמבוער! ואף כאן, כשנפל לחור, הרי זה כאילו נתבער! ומשיבים: התם שם שאמרנו שחמץ זה כמבוער מדובר שהיתה מפולת שאין הכלב יכול לחפש אחריו, הכא כאן מדובר בחור שאינו עמוק כשהכלב יכול לחפש אחריו ולהוציאו.

17 על אותה תוספתא מקשים מצד אחר: מדוע נחשוש מפני הסכנה? והא והרי אמר ר' אלעזר: שלוחי מצוה אינן ניזוקין שאין לחשוש מסכנה שמא תבוא לו תוך עשיית מצוה? אמר רב אשי: כאן חוששים אנו שמא תאבד לו גם מחט באותו מקום, ואתי לעיוני בתרה ויבוא לחפש אחריה בשעה שבודק את החמץ, ונמצא שבדיקתו אינה לצורך מצוה בלבד, ואין זכות המצוה מגינה עליו עוד.

18 ושואלים: וכהאי גוונא לאו והאם במקרה כגון זה לא מצוה הוא?! והתניא והרי שנינו בברייתא: האומר "סלע זו אני נותן לצדקה בשביל שיחיה בני" או בשביל "שאהיה בן העולם הבא"

19 הרי זה צדיק גמור לענין זה. הרי שאף כשהיתה לו כוונה של קבלת גמול ושכר, אין היא גורעת מערך המצווה! ומשיבים: דילמא, בתר דבדק אתי לעיוני בתרה שמא, לאחר שבדק יבוא לחפש אחריה. וכיון שגמר כבר את המצוה, שוב אין זכות זו מגינה עליו בשעת החיפוש אחר המחט.

20 רב נחמן בר יצחק אמר: "מפני הסכנה" שאמרו היתה הכוונה משום סכנת הגוים. ולשיטת התנא פלימו היא. דתניא שהרי שנינו בברייתא: חור שבין יהודי לארמאי לגוי — בודק עד מקום שידו מגעת, והשאר מבטלו בלבו. פלימו אמר: כל עצמו של החור אינו בודק כלל מפני הסכנה.

21 ושואלים: מאי מה טיבה של אותה סכנה, אי נימא אם נאמר סכנת כשפים שיחשוד בו הגוי שמא כשפים הוא עושה לו, ויבוא לידי איבה וסכנה. ושואלים: אם כן, אם הגוי חושדו בכשפים שהוא עושה לו אגב בדיקת החור, כי אישתמיש היכי אישתמיש כאשר השתמש בחור והניח בו חמץ כיצד השתמש בו? וחור שאין משתמשים בו אינו צריך בדיקה! ומשיבים: התם כי אישתמיש שם, כאשר השתמש — היה זה יממא ונהורא יום, ואור, ולא מסיק אדעתיה העלה על דעתו לחשוב על כשפים. הכא כאן — ליליא ושרגא לילה ונר הוא, ומסיק אדעתיה ומעלה על דעתו.

22 ומקשים: והאמר והרי אמר ר' אלעזר: שלוחי מצוה אינן ניזוקין, והעושה לצורך מצוה אינו צריך איפוא לחשוש מפני נזק! ודוחים: היכא דשכיח היזיקא שאני במקום שמצוי ההיזק שונה הדבר, שאין לסמוך על הנס. שנאמר כיוצא בזה בשמואל הנביא, לאחר שציווהו ה' ללכת ולמשוח את דוד למלך במקומו של שאול: "ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבוח לה' באתי" שמואל א טז, ב, הרי שאף כשיש ציווי מאת הקדוש ברוך הוא, יש לחשוש מנזק שכיח ומצוי.

23 א בעו מיניה שאלו ממנו מרב: הני בני בי רב דדיירי בבאגא אותם בני בית מדרשו של הרב הדרים בשדות הרחוקים מן העיר, מהו למיתי קדמא וחשוכא לבי רב שיבואו בהשכמה ובערב לבית מדרשו של הרב, היש להם לחשוש מפני השודדים? אמר להו להם: ניתו שיבואו והאחריות עלי ועל צוארי. ושאלוהו: ניזיל מאי וללכת חזרה לביתם מה דעתך? אמר להו להם: לא ידענא איני יודע אם אף בהליכה חזרה אפשר לסמוך על זכות המצוה.

24 איתמר נאמר, אמר ר' אלעזר: שלוחי מצוה אינן ניזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן. ומעירים: כמאן כמי אמר דבריו,

25 כי האי תנא דתניא כשיטת תנא זה ששנינו בברייתא: איסי בן יהודה אומר: כלפי שאמרה תורה "ולא יחמד איש את ארצך בעלותך ליראות את פני ה' אלוהיך שלש פעמים בשנה" שמות לד, כד, מלמד שתהא פרתך רועה באפר באחו ואין חיה מזיקתה, תרנגולתך מנקרת באשפה ואין חולדה מזיקתה. אף כי הכל עלו לרגל, ואין שומרים כראוי על המשק.

26 והלא דברים קל וחומר; ומה אלו שדרכן לזוק כרגיל בכל מיני נזקים — אינן ניזוקין בזכות המצווה, בני אדם העולים לרגל שכרגיל שאין דרכן לזוק שהם שומרים עצמם מפני הסכנה — על אחת כמה וכמה שאין ניזוקים בשעת עשיית המצוה. אין לי אלא שלא ינזקו בהליכה, בחזרה מן המקדש מנין? תלמוד לומר: "ובשלת ואכלת במקום אשר יבחר ה' אלהיך בו ופנית בבקר והלכת לאהליך" דברים טז, ז, מלמד שתלך ותמצא אהלך ביתך בשלום.

27 ושואלים: וכי מאחר שאפילו בחזירה למדו שזכות המצווה מגינה בהליכה, למה לי לומר זאת? נדע את הדבר מקל וחומר! ומשיבים: באמת בא הפסוק הראשון ללמדנו כשיטת ר' אמי, שאמר ר' אמי: כל אדם שיש לו קרקע חייב להיות עולה לרגל, ושאין לו קרקע — אין חייב להיות עולה לרגל, שהרי הוזכרה "ארצך" בענין "בעלותך ליראות".

28 ואגב הזכרת עליה לרגל ומצוה שיש בה כוונה אחרת, מביאים מה שאמר ר' אבין בר רב אדא אמר ר' יצחק: מפני מה אין פירות גינוסר המשובחים מאוד בירושלים, ולא נשתבחה ירושלים אף במעלה זו? כדי שלא יהו עולי רגלים אומרים: אלמלא לא עלינו לרגל אלא כדי לאכול פירות גינוסר בירושלים — דיינו. נמצאת עליה לרגל שלא לשמה.

29 כיוצא בו אמר ר' דוסתאי בר' ינאי: מפני מה אין חמי טבריא בירושלים — כדי שלא יהו עולי רגלים אומרים: אלמלא לא עלינו לרגל אלא כדי לרחוץ בחמי טבריא — דיינו, ונמצאת עלייה לרגל שלא לשמה.

30 ב במשנה שנינו: "ובמה אמרו שחייבים לבדוק חמץ בשתי שורות במרתף ". ותוהים: מרתף מאן דכר שמיה מי הזכיר את שמו? הרי בכלל לא הוזכר קודם המרתף, ומדוע באים עתה לדון בו?

31 ומשיבים: הכי קאמר כך אמר כך יש להבין את המשפט השלם: כל מקום שאין מכניסין בו חמץ — אין צריך בדיקה, ואוצרות יין ואוצרות שמן נמי גם כן אין צריך בדיקה, ובמה אמרו שתי שורות במרתף — במקום שמכניסין בו חמץ, שמדובר במסתפק משתמש מן הדבר שבאוצר ושבמרתף לצורך סעודתו.

32 ג במשנה שנינו: "בית שמאי אומרים: שתי שורות על פני כל המרתף ". אמר רב יהודה: שתי שורות שאמרו משמען השורות בצד הקדמי של החביות, שתי שורות שלמות מן הארץ ועד שמי קורה, כלומר עד גובה התקרה. ור' יוחנן אמר: הכוונה בשתי שורות היא שורה אחת בזוית ישרה כמין גאם, כלומר גם השורה הקדמית ביותר לכל רחבה וגובהה, וגם השורה העליונה ביותר לאורכה ולרוחבה.

33 ומעירים: תניא כוותיה שנוייה ברייתא כשיטת רב יהודה, תניא כוותיה שנוייה ברייתא כשיטת ר' יוחנן. תניא כוותיה שנוייה ברייתא כשיטת רב יהודה, בית שמאי אומרים: שתי שורות על פני כל המרתף, ושתי שורות שאמרו משמען — מן הארץ ועד שמי קורה. תניא כוותיה שנוייה ברייתא כשיטת ר' יוחנן: שתי שורות על פני כל המרתף משמען — שורה חיצונה זו שרואה את הפתח, ועליונה היא השורה הרואה את הקורה, שורה שלפנים הימנה, מן החיצונה, ושלמטה הימנה, מן העליונה — אין צריך בדיקה.

34 ד במשנה שנינו: "בית הלל אומרים: די שיבדוק שתי שורות החיצונות שהן העליונות". אף במשמעות דבר זה נחלקו: אמר רב שהכוונה היא שורת חביות עליונה קדמית והשורה שלמטה הימנה. ושמואל אמר שהכוונה היא לשורה העליונה הקדמית וזו שלפנים הימנה לעבר המרתף. מאי טעמא מה הטעם של רב — דייק מן הלשון שאמרו "חיצונות", משמע ששתי השורות הללו פונות כלפי חוץ. ומקשים: והא והרי גם "עליונות" קתני שנינו ששתיהן בגובה המרתף! ומשיבים: שהוא מפרש שלשון זו באה רק למעוטי תתאי דתתייתא למעט את התחתונה שבתחתונות, שהמשנה למדתנו שאין יורדים משתי שורות.

35 ושמואל אמר: עליונה ושלפנים הימנה. מאי טעמא מה טעמו — דייק מהלשון "עליונות", משמע שלוקחים רק שתי שורות משכבת החביות העליונה, ומקשים: והא והרי "חיצונה" קתני שנינו! ומשיבים שדבר זה בא למעוטי גוייאתא דגוייאתא פנימיות שבפנימיות שאין ממשיכים לבדוק יותר משתי שורות. ומעירים: ר' חייא תני כוותיה שנה בברייתא כשיטת רב, ואולם כולהו תנאי תנו כוותיה וכל התנאים האחרים במשניותיהם שנו כשיטת שמואל. ומסכמים: והלכתא כוותיה והלכה כשיטת שמואל.